יום שלישי, 14 בנובמבר 2017

ד״ר רובי פרידמן -בדידות של מנחה

"רגעי מנחה" – כאבי מנהיגות לקראת כנס שדרות
ד״ר רובי פרידמן

מנחה פוגש בדידות. המפגש הזה הוא אחד מהצדדים הכואבים שבמקצוע שלנו – הוא אנושי מחד, אך טומן בחובו לעתים מכשלות ונטיות לפעול שלא בשיקול.

קשה לשאת את הבדידות לעתים.

כעת זהו אחד מהרגעים עבורי, משהו שאנו המנחים מכירים ומתמודדים אתו.

אני קורא לזה אצלי: "הבדידות מלאת הספקות של המנחה".

נדמה לי שברגעים כאלה מנחה בדרך כלל מחזיק עבור הקבוצה רגשות שונים, בעיקר את הנטייה להימנע מלהיות ביחד מול קושי מסוים.

אצלי זה קשור כעת ביחס שלי להחלטה לקיים את הכנס בשדרות ובביצוע של זה. כמנחה של ה"קבוצה הגדולה" של המנחים, הצעתי בזמנו מהלך של סולידריות כלפי שדרות.

האפשרות לערוך במכללת ספיר הסמוכה את הכנס המדעי הבא של העמותה הישראלית להנחיה וטיפול קבוצתי בשדרות. מכללת ספיר היו ממש עזרה גדולה בהחלטה הזו וקיבלו את העמותה והנהלת הכנס בחום ובחיבוק גדול, גם בעזרה מעשית. הרעיון בא עוד הרבה לפני שאנשים התחילו לקנות שם ולהזמין משם. הצעד הזה, מגובה על ידי הרבה מהעמותה ומקורבים לה, נחשב יצירתי וזכה להרבה עידוד ולפידבק חיובי. כמו שקורה בהנחיה של קבוצה קטנה, בתחילת המהלך הייתה התלהבות, רבים ממש תמכו, עודדו וחיזקו אותנו בהחלטתנו. אני רוצה לציין את הקבוצה שהתגייסה מיד לעזור. אנשים ממש התכוונו למה שהם הבטיחו – ולפני כמעט שנה נוצרה ועדה גדולה שהתגייסה לעזור ולהקים כנס לתפארת. אך לפני כמה חודשים התחילו להגיע ההצעות ל"כנס שדרות". הבנתי שאמנם יש המון הצעות, רבות מאד גם ברמה מאד גבוהה – נוכחתי שאין "הצפה". אם היינו עושים "כנס שדרות" בתל אביב, הייתה ממש הצפה. התברר לראשונה, שהמתח בדרום מקשה על רבים להגיש הצעותיהם. אני מעיד כמבקר במיטב הכנסים בעולם שהאיכות גבוהה מאוד. אנו יכולים להתגאות ביכולות הגבוהות שלנו בנושא הנחיה וטיפול קבוצתי. אבל הכמות רומזת על הקושי. כאן נכנס ה"לא מודע הקבוצתי": על רגל אחת אני מבקש להדגיש, כי כנס שדרות הוא תולדה של ההדרה שהצפון הרגיש במלחמת לבנון השנייה ואף אחריה. בגלל הסולידריות עם ההדרה, אנו מתכוונים לערוך את הכנס– אם התנאים רק יאפשרו זאת – במכללת ספיר, קרוב ככל האפשר לאזור הסובל.

גישה זו מסכמת בכמה מילים את גישתנו בקבוצות. זה אופיה של ההתפתחות בתוך קבוצה: לגדול דרך הצטרפות, דרך השתייכות. הדרה מקטינה אותנו, ודחייה מצמצמת את נפשנו וחיינו הבין אישיים.
אף כי אנו דואגים לאלטרנטיבות בעריכת כנס שדרות, כוונתנו היא להיות עם התושבים.. מעניין שמיטב המנחים מחו"ל מגיעים לכנס שדרות, בוודאי עם חששות, אך ברצון – ויציגו מרכולתם לצד הישראלים (שיגיעו). אבל ההרשמה מדשדשת.
למה?
כי אנשים נרשמים רק ברגע האחרון?
כי יש להם התנגדות להתחייב כל הרבה זמן מראש?
כי יש חרדות?
כי באופן לא מודע, אנו חוזרים על ההדרה מלפני שנתיים?
מאידך, אני יודע שיהיו רבים שכן יצטרפו.

אבל כעת, זה הרגע שאני צריך "להחזיק מעמד". רגע של בדידות, רגע של ספקות, רגע של חוסר בטחון אם המנחים עדיין איתי, או שהם דואגים לדברים אחרים?
תהליך כזה קיים בכל קבוצה, בכל הנחיה שבה פתאום חרדות מפצלות ומתמקמות בכל מיני מקומות בקבוצה. זה הרגע שבו המנחה אולי מחכה להיענות, אבל היא טרם באה. ברור לי שזה שייך לחינוך שלי כמנחה…

אבל - הירשמו ותוציאו אותי מהמצב הזה!
רובי פרידמן  
יו"ר הכנס המדעי במכללת ספיר שבשדרות


יום שלישי, 22 באוגוסט 2017

מה זה OCD?

מה זה OCD?

הגדרה והסברים  
מתוך: http://www.steveseay.com/ocd-treatment-back-to-basics
להפרעה אובססיבית-קומפולסיבית (OCD) יש שני חלקים. החלק הראשון הוא האובססיות. אובססיות הן מחשבות לא רצויות, טורדניות, דחפים מראות ותמונות שחודרים אל תוך המודעות תוך יצירת מצוקה וחרדה. למשל: "מה יקרה אם שכחתי לנעול את דלת הבית וכעת גונבים לי את כל רכושי?"
לכולנו יש מחשבות מן הסוג הזה, אך הן הופכות לאובססיביות כאשר הן לא משאירות מקום למחשבות ועיסוקים אחרים ומלוות במצוקה משמעותית.


החלק השני הוא החלק הקומפולסיבי (אותו נהוג לכנות "טקסים") והוא המרכיב ההתנהגותי שאותם הסובלים מאובססיות מפתחים באופן כמעט אוטומטי כדי להפחית את המצוקה והחרדה שהם חווים. למשל, ניקח כדוגמא את אותו אדם שטרוד מחוסר הוודאות האם נעל את דלת ביתו. אותו אדם עלול, כחלק משגרת יומו לחזור פעם אחר פעם על פעולת הנעילה של הדלת, בכדי לוודא, עד כמה שהוא יכול שהיא אכן נעולה. טקסים אלו, בהתאם לחומרתם, לוקחים חלק נכבד מהיום ויכולים לפגוע באורח משמעותי באיכות החיים. עם זאת, בטווח הקצר הם מפחיתים חרדה.  
יחד עם אלה קיימת גם נטייה התנהגותית להימנעות. הסובל מההפרעה יוזם התנהגויות אלו כדי למנוע מצבים שבהם ייתכן ותתפתח חרדה וכדי להגדיל את השליטה. למשל, מי שטרוד באופן אובססיבי בנושאים של ניקיון והיגיינה נמנע, פעמים רבות, מאירוח אנשים בביתו כדי למנוע את החרדה שהוא יודע שנגרמת לו במצבים כאלה. אותה הימנעות, היא דוגמא לחיזוק שלילי – בעצם ההימנעות מעשייה, האדם מקבל חיזוק להתנהגותו הנמנעת והיא נוטה להתגבר עם הזמן ולהכליל עצמה גם למצבים חדשים.
"מעגל הקסמים" הזה יכול להיות הרסני ביותר. ראשית, האדם המתמודד מתרחק בהדרגה מהיכולת להבין באופן רציונאלי את מקור החרדה שלו. ככל שהטקסים הופכים תכופים יותר, כך האדם מתקשה לדמיין עצמו בלעדיהם ולא רואה דרך אלטרנטיבית להפחתת החרדה. בהמשך כאשר הטקסים מפסיקים לפעול והאדם מכליל את הפחדים שלו לעוד ועוד תחומים. בנוסף, היכולת להכיל חוסר וודאות יורד באופן משמעותי.
טיפול קוגניטיבי-התנהגותי עוסק בהתמודדות עם אותה מערכת אמונות שגויה העומדת בבסיס ההפרעה. הדבר הראשון שנדרש לעשות, הוא להפר בהדרגתיות המתאימה את מערכת החוקים והאמונות שנבנתה, במנותק מהמציאות, סביב החרדה ולחוות מקורות אלטרנטיביים להפגתה. על ידי עבודה אינטנסיבית ומוטיבציה של המטופל, אותו מעגל קסמים נסדק ומערכת אמונות חדשה ומציאותית יותר נכנסת לתמונה ומאפשרת התמודדות בריאה יותר עם החרדה.

מטפלים רבים  מאמינים ב"חינוך פסיכולוגי" (Psycho-Education) ומשתפים את מטופליהם בידע העדכני ביותר אודות ההפרעה ממנה הם סובלים. מטפלים אלה מאמינים שהידע יכול לעזור לאדם להכיר טוב יותר את עצמו, לקבל את ההפרעה ומקבלה זו את כוחות ההתמודדות והריפוי.








Google

מה זה ocd
Rated 5/5 based on
1 reviews



יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל
6745445
Phone: 972-3-6031552


חרדה ממחלה מדבקת

OCD ופחד ממחלות זיהומיות

אחד מהסוגים של הפרעת OCD  קשור בפחד ממחלות זיהומיות. הפחדים מתרכזים סביב הידבקות במחלות זיהומיות וחיידקים, פחד ממחלה חשוכת-מרפא ומצוקה חריפה מאוד סביב פחדים אלו.
כאשר משוחחים עם המתמודדים עם ההפרעה, רבים מפחדים באופן מוצהר מאותם האיומים, אך ההשלכות הגופניות מהן הם חוששים הם שונים. למשל, ייתכן שאנשים שונים יפחדו להידבק בנגיף האיידס אך האופן בו הם מדמיינים את מה שיקרה להם בעקבות ההידבקות במחלה שונה מאוד. הבדלים אלו מצריכים התייחסות ייחודית מצד הגורמים המטפלים.
רבים המפחדים להידבק בנגיף האיידס מפחדים ממוות. אחרים, מפחדים מתופעות הלוואי של הטיפול התרופתי. ישנם פחדים רבים נוספים, כמו ליפול לנטל על המשפחה, הסטיגמה החברתית שעלולה להידבק באדם חולה איידס וכו' או רגשות האשם הכרוכים בהדבקה של אחרים בנגיף, דבר הנמצא מחוץ לטווח השליטה של האדם.
כאמור, יש להתאים את הטיפול לפחדים הספציפיים למטופל. לאחר ההיכרות העמוקה של המטפל עם הפחדים, ניתן לרקום עבורו תכנית טיפולית להתמודדות מדורגת עם הפחדים מהם הוא חושש. ידע כזה יכול לעזור לשייך את הריטואלים הטקסיים הקיימים של אותו אדם לפחדים הממשיים המעסיקים אותו.
טיפול ERP  העוסק בחוויה האותנטית של המטופל משתמש בכלים של התמודדות עם החוויה ממנה מפחדים בצורה חיה. כך למשל, אם הפחד הוא מעצם הזיהום שבהידבקות במחלה (חדירת הנגיף אל הגוף), המטפל והמטופל חווים יחד חוויות של לכלוך, במטרה לראות יחד שהן בלתי מזיקות. פעמים רבות, הדבר נעשה גם באמצעות דמיון מודרך. אם הפחד הוא מתופעות הלוואי של הטיפול התרופתי (למשל, בחילות והקאות), הטיפול עוסק בתחושה אמתית של חוויית בחילה ועיבוד שלה במטרה להפחית את החרדות.
על אף ששיטת טיפול זו דורשת הרבה מהמטופלים ובטווח הקצר מעלה את החרדה, הסיכויים להקלה משמעותית של הסימפטומים של OCD בטווח הארוך, בתנאי ששומרים על רצף ועקביות בטיפול, הינם גבוהים ביותר.
לקוח מתוך:

http://www.steveseay.com/ocd-contamination-fears-health-hiv-aids/

יום שבת, 5 באוגוסט 2017

מופקרות מינית

התנהגות נימפומנית / מופקרות מינית

קיים ויכוח עתיק יומין ונצחי בחקר ההתנהגות האנושית. עד כמה ממעשיו של האדם מונעים על ידי מוטיבציה מודעת המכוונת להשגת תועלת ועד כמה מתוך מנגנונים בלתי מודעים שהתעצבו במהלך הילדות המוקדמת. אותו וויכוח נוגע גם בהתנהגות המינית של המין האנושי.
חשוב להבחין, בין קיום יחסים מיניים באופן תדיר לבין התנהגות מינית "לא מבחינה". התנהגות מינית כזו מתקיימת באופן תכוף מאוד ופעמים רבות ללא היכרות מוקדמת כלל. התנהגות כזו נפוצה בהתקפים מאניים וכחלק מהסימפטומים של הפרעות אישיות מסוימות. בנוסף, חשוב לזכור שכאשר אנו שופטים התנהגות מינית של נשים הדבר מושפע מאוד מנורמות חברתיות המייחסות את היצר המיני של האישה לסכנה וחולשה (ולעתים אף להפרעה נפשית) ואת זה של הגבר לעוצמה ושליטה. זאת הסיבה, כנראה, שהמושג סטיריאזיס (Satyriasis) המתאר יצר מיני בלתי מובחן וחסר שליטה אצל גברים כמעט ואינו מוכר.
אותן נורמות חברתיות הושפעו לאורך ההיסטוריה מתפיסות דתיות שהורו לכבוש את היצר המיני בטענה שהוא משבש את החשיבה ההגיונית ובעיקר מקשה על השליטים לשלוט ולרדות בנתיניהם. הראשון לזהות את זה, לפני למעלה מ-100 שנה היה זיגמונד פרויד שייחס ליצר המיני והדחקתו מגוון נרחב של מצבים פתולוגיים. עם זאת, האנושות התקדמה לא מעט מאז וכיום בתרבות המערבית קשת רחבה של התנהגויות מיניות שנחשבו בעבר כהפרעות נפשיות נחשבות היום לנורמליות לחלוטין (כמו למשל, הומוסקסואליות).
מהו אותו יצר מיני שמוביל להתנהגות של "מופקרות"? האם המופקרות היא ביטוי של חוסר שליטה על יצר, יחד עם חוסר מוטיבציה לנהוג על פי כללי החברה המקובלים?
המוטיבציה האנושית היא מאוד מורכבת. יש בה דחפים ביולוגיים מחד ומנגד, קיים דחף מתמיד להתנהג על פי הנורמה החברתית. החיים בתוך חברה מאלצים אותנו לייחס חשיבות גם לתדמית ולהשפעה של המעשים שלנו על המוניטין שלנו כבני אדם, בהתאם לתרבות אליה אנחנו משתייכים. מנגד, יש שטוענים שיש דחפים כל כך חזקים, עד כדי כך שהם משתלטים על כל העצמיות של האדם וגורמים לו להתעלם מכל אותן נורמות לחלוטין ואף מכוח ההיגיון. דחפים אלה, שתועדו בתרבות האנושית מימים ימימה מכונים דחפים "דאימוניים" (Daimonic). בתרבויות מסוימות, אותם אנשים שנסחפים אחר הדחפים שלהם כנגד קול ההיגיון יכולים להיות מושא להערצה. כך למשל, נמצא בעיקר בגיל הנעורים סיפורי אהבה של גבר שעוזב הכול ומוותר על כסף, משפחה וביטחון בשם משיכה חזקה ובלתי מוסברת לאישה אחרת.
פרויד יטען שהכול קשור ביחסים המוקדמים. אישה שדחפיה המיניים בלתי מרוסנים, לא למדה לרסן את דחפיה תוך כדי היחסים עם הדמויות המטפלות ועל כן היא משחזרת באופן נוירוטי ובלתי מותאם את אותו חוסר סיפוק שהיא סוחבת מילדותה. עוד יטען פרויד, שמופקרות מינית היא חוסר יכולת לחוש סיפוק מאינטימיות וממגע מיני ועל כן יש צורך לחזור עליו שוב ושוב.

אולי יש להתייחס למופקרות מינית כהתמכרות לכל דבר?
תיאורטיקנים רבים יגידו שהתנהגות מינית בלתי מרוסנת דומה במידה רבה להתמכרות לאלכוהול או לשוקולד והיא מונעת מחרדה לאובדן. ללא קשר לסיבה שיצרה את אותה החרדה, הפחד, שהדעת לא יכולה לשאת, לאבד משהו, גורמת להתנהגות כפייתית לצרוך את אותו הדבר. במקרים מסוימים זה חומר שיוצר תחושה מסוימת ובמקרים אחרים – מגע גופני, סיפוק מיני או הריגוש שבמפגש האינטימי הגופני עם אדם חדש. עבור אנשים המתנהגים כך, הדבר משרת את הצורך בריפוי עצמי כנגד חרדה או דיכאון.
אריך פרום ואלפרד אדלר, תיאורטיקנים בדור שאחרי פרויד, התייחסו רבות ליכולת המתפתחת לקבל ולתת אהבה. במונחי הערכים של ימינו שבמסגרתם הביטוי של חיים בריאים ומאושרים הוא הקמת תא משפחתי שמושתת על אהבה מונוגמית וגידול ילדים, הקפיצה בין פרטנרים מיניים שונים יכולה להיתפס כחוסר יכולת לתת ולקבל אהבה לאורך זמן.
איך אפשר לשפוט התנהגות מינית של אדם אם טוב לו?
ערכי התרבות המערבית מייחסים מקום גדל והולך להבדלים האינדיבידואליים בין אנשים. לפעמים, התנהגות בלתי מקובלת מחישה את המסקנה שהאדם פועל מתוך הפרעה נפשית. אולם, ככל שהדבר נוגע לסכנה ממשית (חשיפה למחלות מין, ניצול ואלימות) ייתכן וההתנהגות נובעת מחסך או נטייה לשחזר טראומה. ועל כן, ככל הנראה, יש להפנות אותו לטיפול בניסיון לחשוף את המניעים להתנהגות.
כאמור, היצר המיני הוא שחקן מפתח חשוב במין האנושי ובהיסטוריה האנושית. מקומם המשתנה של דת ומסורת בתרבות המערבית, משנה את הנורמות החברתיות וחושף הבדלים בין דוריים גדולים מאוד בכל הקשור ליחס למיניות האדם. קבלה והכלה חברתית של קשת ההתנהגויות המיניות היא כלי לביטוי עצמי אותנטי יותר. עם זאת, ככל שנדע להעריך סיכונים ומוטיבציות במנותק ככל האפשר מהנורמות החברתיות המוטמעות בנו, נדע לזהות כיצד ניתן לעזור לאדם הקרוב אלינו.


לקוח מתוך:

יום חמישי, 3 באוגוסט 2017

איך נזהה מצבים "שהשתיקה יפה להם?"

איך נזהה מצבים "שהשתיקה יפה להם?"
כולנו מכירים את האנשים, שנדמה כאילו הם מוציאים החוצה כל מחשבה שחולפת בראשם. לכאורה, אנשים אלה הם אותנטיים ולא מסוגלים או מעוניינים "לשמור בבטן". מצד שני, קיימים אלו הנוהגים באיפוק מנומס, מתוך חשש לפגוע באחר או להיתפס על ידו כעוינים או לא מתחשבים. כדי להתמודד עם הדילמה המתמשכת, מובאים לפניכם מספר כללי אצבע שבעזרת חשיבה הגיונית יעזרו לכם להחליט האם להגיב או לשתוק.
  1. נסו לקחת את כל המשתנים בחשבון. עד כמה יומיומית אותה התנהגות מרגיזה של האדם שמולך? איך עוד אנשים רואים אותה?

  1. לפני הכול וללא קשר למה שנשאר בפנים או בחוץ, נסו ככל הניתן להיות כנים עם עצמכם. זה עוזר מאוד לווסת ולהתאים את התגובה לאחר מכן.

  1. תנו מקום לרגשות שלכם. רגשות, במידה רבה ולעתים לא מודעת הם המניע שלנו בקבלת החלטות והם הדרך להכיר טוב יותר את עצמנו דרך האחר. לא פעם, מה שמכעיס אותנו באדם אחר, או גורם לנו עונג הוא מראה בשבילנו להבין מי אנחנו. ועל זה, חשוב גם להודות.

  1. יכול להיות שמה שאתם חווים עכשיו הוא "הקש ששבר את גב הגמל"? חשוב לתת מקום לכל המטען הרגשי שקיים בנו לפני שנפגשנו עם אותו אדם. סביר להניח, למשל, שהרעש של השכנים ב-23:00 בלילה וחוסר האמפתיה שננהג כלפיו, יושפע מאוד מהאופן שבו התנהל יום העבודה שלנו. לפני שנתפרץ בצעקות על השכנים, ננסה להבין מה באמת מעיק עלינו. אחר כך – נבחן עד כמה מתאים לשתף בזה את האחר. תמיד חשוב להשאיר את הספק, שאולי נזכה לאמפתיה שלא ציפינו לה, אך היא כל כך חיונית.

  1. עשו מאמץ להסביר את עצמכם. לפעמים מאחורי כעס, עצבים או זלזול מסתתרת תחושה עמוקה יותר. ככל שתרבו לשתף ברגש העמוק שההתנהגות של האחר מעלה בכם, כך עולה הסיכוי שתזכו בהמשך בקשר קרוב יותר ואולי גם לשיתוף כן ואינטימי מצדו.

  1. אל תשמרו טינה. לפעמים, להיות ב"כאן ועכשיו", חשוב יותר מלזכור את הרגש שהרגשנו אתמול ולפעול מתוכו. יכול להיות שאותה שכנה רעשנית מאתמול בלילה גרמה לכם תחושה של כעס עצום ודווקא החיוך שלה על הבוקר פתאום מחק את הכול. אל תתקעו בעבר, תנו תמיד מקום לרגש החדש להופיע.



לקוח מתוך:

יום ראשון, 9 ביולי 2017

איך פרומונים משפיעים על מיניות?

מחקר חשף כיצד פרומונים ממריצים התנהגות מינית



רבים מאיתנו שמעו על כך שפרומונים גורמים לחלק מהאנשים להיראות לנו אטרקטיביים יותר מאחרים, אך מעט ידוע על המנגנון שעומד מאחורי תופעה זו. בקרב בעלי חיים, חוש הריח משחק תפקיד מרכזי בוויסות תגובות אינסטינקטיביות, ובין היתר קובע האם להגיב או לא ליריבים, לטורפים או לבני זוג פוטנציאליים.

קבוצת חוקרים בהובלת הפרופ' קאזשיגה טוהרה מאוניברסיטת טוקיו, חקרו כיצד פרומונים זכריים מגבירים את ההתנהגות המינית של עכברות. פרופ' טוהרה מסביר כי "ידוע שכימיקלים מסוימים, במיוחד ריחות, עשויים להשפיע על ההתנהגות האינסטינקטיבית של בעל החיים, אפילו במפגש הראשוני עם אותו ריח. אנו מניחים כי קיים מנגנון עצבי במוח המקשר בצורה נכונה בין מידע סנסורי חשוב לבין הפעלת ההתנהגות הראויה".



צפייה בהתנהגות המינית של עכברים יכולה לספק תובנות חשובות אודות התנהגות הרבייה של בני האדם. פרופ' טוהרה וקבוצת החוקרים בחנו את הפרומון הזכרי ESP1 (exocrine gland-secreting peptide 1), אשר נמצא במחקרים קודמים ממריץ התנהגות מינית בקרב עכברות והתנהגות תוקפנית בקרב עכברים.    ESP1 שונה מפרומונים אחרים מעצם היותו כימיקל בודד התואם לקולטן אחד ובכך מקל למעשה על החוקרים לעקוב אחריו. בכדי לעשות זאת, החוקרים זיהמו את הקולטן של ESP1 בוירוס. ברגע שהוירוס התפשט, הם סימנו את תאי המוח הנגועים בחלבון פלואורסצנטי בכדי שניתן יהיה לראות ולעקוב אחר המסלול העצבי של ESP1. החוקרים הצליחו לגלות כי המסלול שפרומון זה עושה באמיגדלה שונה אצל זכרים ואצל נקבות, היות ובאמיגדלה קיים אזור משנה נוסף אשר פועל כ"מתג" ומשדר מידע של ESP1 לחלקים שונים בהיפותלמוס לפי מין העכבר. האמיגדלה היא חלק מהמערכת הלימבית במוח, האחראית על רגשות, התנהגות רגשית ומוטיבציה. ההיפותלמוס הוא אזור במוח האחראי על שיחרור הורמונים המווסתים מגוון רחב של תפקודים גופניים, כולל טמפרטורת הגוף, תיאבון, חשק מיני, צמא, שינה ומצב רוח. החוקרים מיפו את האופן שבו המידע של ESP1 מועבר מהקולטן למנגנון הוויסות במוח האמצעי דרך הציר של האמיגדלה וההיפותלמוס. נמצא כי בקרב נקבות, ההתנהגות המינית כווננה על ידי נתיב מסוים (שהתגלה לראשונה) מההיפותלמוס למוח האמצעי. כמו כן, המחקר חשף כי הפעלת הקולטן העצבי של ESP1 בהיפותלמוס המריצה התנהגות מינית בקרב עכברות, גם כאשר הפרומון עצמו לא היה נוכח. בנוסף לכך, החוקרים בחנו את תגובת הקולטנים של תאי העצב באזור במוח האחראי על התנהגות הגנתית, על ידי כך שהם חשפו את העכברות לעור נחש. עור נחש הינו סימן לטורף עבור עכברים, הגורם להם להתנהג באופן הגנתי ואגרסיבי. מניתוח הממצאים עלה כי לא היה שינוי בהתנהגות המינית של העכברות לאחר הפעלת הקולטנים הללו. פרופ' טוהרה מסביר כי "הממצאים מצביעים על כך שקיימים שני סוגים של נוירונים (תאי עצב), נוירונים של ESP1 ונוירונים המעבירים מידע על הימצאותו של טורף, רק הראשון משפיע על ההתנהגות המינית של העכברות". החוקרים מדגישים כי יש צורך בביצוע מחקרים נוספים על מנת להגיע להבנה טובה יותר אודות האופן שבו פועלת ההתנהגות המינית של הנקבות, וכן אודות היכולת לכוונן אותה, וכך לנסות לפתור תפקוד מיני לקוי.        













Google


איך פרומונים משפיעים על מיניות?
Rated 5/5 based on
1 reviews



יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל
6745445
Phone: 972-3-6031552


יום ראשון, 22 בינואר 2017

על נרקיסיזם, מנהיגות, אתיקה ומהפכות חברתיות



הרהורים על מנהיגות, אתיקה ומהפכות חברתיות
מאת: טל בן עמי, עו"ס קליני פסיכותרפיסט ויועץ לפיתוח מנהיגות


כתבה אחת על תרבות הסלפי והנרקיסיזם, כתבה שנייה על הקרב הצהוב והמכוער של איל גולן ואביב גפן וכתבה שלישית של פרופ' יורם יובל שבוחן האם יצר האדם רע או טוב מנעוריו.

מבט חטוף בשלוש כתבות שוליים מסוף השבוע חושף בעיניי את מערומיה של החברה הישראלית בימינו, אתרי החדשות בישראל שלא רק שאינם מצליחים לראות שהמלך הוא עירום, אלא אף ממשיכים להצעיד אותו בכיכר העיר לכל קריאות הקהל הנלהב.

מערכת תקשורת שהופכת להיות חלק מהקהל ונכשלת ביכולת להתבונן לעבר התהום המתקרב, לוקה אף היא באותו עיוורון נרקיסיסטי הנשאב אחר הרייטינג ומבלי משים או עם, מזין את העירום.  

שלוש כתבות "קיקיוניות" הממוקמות בגב החדשות "החשובות באמת", שלוש כתבות מהפריפריה שלא מבינות שהן מזמן כבר צריכות להיקרא ליבה (תרתי משמע), שלוש כתבות שהן המראה המזוקקת ביותר שניתן לבקש על התהליך המסוכן והלא מספיק מדובר בעליל בחברה הישראלית, תהליך המאיים באופן ממשי על קיומה של מדינת ישראל.
שיח מוסט מודחה ומושם בשוליים של החדשות אך את מחיר החוסר דיבור כפי שתמיד קורה כשדברים לא מדוברים ומתחילים להתנהג כבר קשה מאוד להמשיך להכחיש. לא צריך להיות פסיכואנליטיקאי דגול כדי לעשות חיבורים בין הכתובת ולהבין את הסאבטקסט הזועק מ"השוליים" הללו, הן את המשבר שהן מספרות עליו והן את התקווה שהן מחזיקות ,את הנמשל הכואב אני מבקש להביע במסה זו.


GREAT PEOPLE ARE ALWAYS WILLING TO BE LITTLE (מאת Ralph Waldo Emerson) הספיקו שבע מילים של אמרסון כדי לגרום לי להתעמת עם כאבי בטן קשים שיש לי סביב המצב במדינה. כל כך  הרבה עומק פסיכולוגי ואתי עם ההכוונה להשהות את האגו לטובת העצמת האחר. אני רק יכול לדמיין איזה שקט פנימי מחזיק מקום בו חוויה מצליחה להתקיים ללא אגו נוכח בדומיננטיות, חוויה בעלת נופח רוחני כמו פותחת את שערי שמיים.

מצד שני, למרות הרומנטיות שלה, או אולי אף בגללה, האמירה נראית כמו לקוחה מספר פנטזיה ביחס למציאות החברתית בה אנו חיים כיום כשמרכז ההוויה מובל על ידי האגו עם המוטו:
THE GRANDIOSER THE MERRIER
כאשר הצורך הבסיסי של העצמי לחוויית נראות גרנדיוזית נוכח כשאיפה המרכזית בהוויה העכשווית, קשה לי לחשוב על אלטרנטיבה פרגמטית שתחזיק ערך זולתי שיוכל להתמזג עם ליבת הערכים הגרנדיוזית. כיום לדאבוני, אפילו חלימה על שלם אחד קוהסיבי שיצליח לכונן מציאות חברתית בה הזולתיות היא ערך מוביל אך במקביל הפרט יקבל בה את מסת הנראות לה הוא זקוק בכדי לכונן את עצמו , נראית כבלתי אפשרית. לפני שאתאר את המורכבות כפי שאני מבין אותה, ארצה לפתוח דווקא מהפתרון, ולמרבה הטרגיות והאירוניה, למרות שעל פניו הוא אינו מחזיק תחכום, חדשנות או מורכבות, מתברר, שמאוד לא פשוט להיות פשוט.
באקלים החברתי בו אנו חיים למרבה הצער, נראה כי נדרש אומץ לב בלתי נדלה בכדי להצליח לבטא ולממש אתיקה אנושית בסיסית, כזאת שמבקשת פשוט להיות בן אדם. להיות בן אדם ברמה הכי פשוטה ואינטואיטיבית שקופצת לראש כשאומרים על משהו שהוא כזה, לא יותר , לא פחות.
בכתיבה זו אנסה להתחקות אחר הפער הכואב כל כך שבין פשטות החזון למורכבות המימוש שלו , כשבסופו של יום, צורך השעה זועק: דרושה מנהיגות שתחזיר את האנושות לעצמה ותגיד: I HAVE A DREAM THAT HUMANITY WOULD BE HUMAN
המשפט של אמרסון מזמין אותנו להתבוננות על הבחירה הפסיכולוגית והאתית של המציאות החברתית, ומציע לקחת עמדה הפוכה לזו השלטת היום בהוויה. לא ניתן שלא לשאול האם לאמירה כזו ישנה היתכנות כהוויה חברתית ותרבותית.
האם אדם כחלק מקולקטיב יוכל להיות מוזן רק מהענותו לאחר?
האם לאדם אין צרכים גרנדיוזיים שזקוקים להזנה מתמדת מהסובבים אותו ואשר אי סיפוק שלהם יגבה מחירים חברתיים כבדים?
האם אין סיבה בעלת עומק אתי שהובילה למצב הנוכחי?
ואולי השאלה הגדולה מכולן, האם ה tradeoff  שבין הערכים והמחירים כפי שהוא מבוטא במצע החברתי המכונן את ההוויה העכשווית משרת באופן האופטימלי את קיום האנושיות?
בהתבוננות על הדינמיקה החברתית העכשווית אני חש תסכול, כעס ובעיקר דאגה ההולכים וגוברים מהמצב הנוכחי ,אלה מאיימים להקריס את התקווה לאיחוי הקרעים ההולכים ומתרבים בין אדם לחברו ובין אדם לחֶבְרַתו. תחושה שהתהליכים החברתיים של העת הנוכחית הושגו לא מכבר וכעת הם עושים את הפעולה ההפוכה ומכרסמים בצורה ממהירה בעמודי הטווח של היכולת האנושית לזיקתיות.
כתגובה לחוויה מכאיבה אך מכוננת זו וכטבעם של תהליכי התפתחות אשר נעים מקוטב אחד למשנהו, קול קוטבי לזה השולט כיום בשיח מתחיל להפציע בעדינות. בהתבוננות רגישה אפשר להתחיל לשמוע לאחרונה כמיהה ומשאלה לכינונו של ערך שאינו ממוקד רק בעצמי הפרטי, ערך שיאפשר  לשים בו את מבטח האמונה ולאחוז בתקווה לחברה מלוכדת יותר.

ההפגנה שארגן סרן מיל' זיו שילוני שכל מטרתה הייתה לקרוא לאחדות היא דוגמא קטנה לתנועה הקוטבית שמנביטה את זרעיה הצעירים. ההפגנה קוראת לכינונו של ערך שייתן מענה גם לצורך האנושי בכינון של אתיקה דרך התמזגות עם קולקטיב, כזה שיאפשר חוויה על אישית.
הכתבה של פרופ' יורם יובל על מהותו של טוב האדם והצורך הבסיסי לדאגה לאחר היא דוגמא נוספת לתהליך זה.
האתגר העצום  העומד בפתחה של החברה הישראלית ואולי של כלל החברה המערבית כסוג של קולקטיב הוא ביכולת לכונן הוויה חברתית אשר תצליח ליצר ערך זולתי מבלי לעורר תחושת איום מתמדת וחרדה להישרדותם הנרקיסיסטית של הפרטים בתוכה.
האתיקה שמחזיקה את מהות הזיקתיות פועלת תחת ההנחה שכשאדם פוגע באחר הוא פוגע גם בעצמו, פגיעה היוצרת שבר ההולך ומעמיק בתוך עצמנו ובסביבתנו במעגל הסלמה שלילי, באופן הזה החברה כחלק מתהליך ההתפתחות האנושית נעה מקוטב אל קוטב בשאיפה שגרף ההתפתחות האנושי חרף המהמורות שבדרך (שיכולות להיות גם כואבות ביותר) יהיה בקו עליה.
באופק, כך אני חושב ומאמין, שוכנת לה חברה שתצליח  לכונן מרחב בו יתאפשר מימוש הפוטנציאל האנושי על כל צורות ההתארגנות שלו.


משמעות ההתמודדות עם החרדה מאיבוד המקום הפרטי דרך התנהלות המקדשת את הגרנדיוזיות מבטאת את הוויתור של העצמי על ראיית  האחר כסובייקט, או במילים אחרות ויתור על האתיקה במערכות יחסים. אולם, האם אין ויתור על האתיקה משמעותו קץ האנושיות?
האין התכלית האנושית היא לפתח את האתיקה עד למקום בו הדיאלוג שבין הפרט לחברה יהווה את המצע האופטימלי להתפתחותו של העצמי האישי והקולקטיבי?
אינני יודע מה השתבש בדרך, אך ברור לי כי מה שאנו עדים לו וחווים אותו היום כהעדר זולתיות הינו תוצאה וביטוי של  שבר בעצמי הקולקטיבי שכונן את סיומה של התקופה המודרנית. הפצעתם של קולות עוצמתיים בחברה המודרנית שקצו במגבלות של אותה הגות חברתית והתחילו את התנועה לעבר הפוסט מודרניזם כפי שהוא מבוטא כיום במלוא עוצמתו.
להבנתי, שבר זה היה המנוע מאחורי  התנועה הקוטבית שהובילה לשבירה של כמעט כל מוסכמה קולקטיבית מודרנית והובילה לערעור של הנחות היסוד החברתיות שכוננו את ההוויה החברתית העכשווית. לאור החרדה הניכרת היום סביב היכולת לתת אמון באחר ולחוש כלפיו זיקתיות אני יכול לשער כי נוצרה אכזבה קשה ואיבוד אמון באחר כשם קוד לקולקטיב. נראה כי ההוויה החברתית כשלה ביכולת לתת מענה מספק ללא קונפליקטים מאז'וריים לכלל צרכי העצמי הפרטיים שיצרו את הקולקטיב וביקשו את מקומם, שבר שמבטא חוויית חוסר אתיקה מצד הקולקטיב ביחסו לפרט אשר דחף אותו למרבה העצב לכונן בעצמו את עצמיותו ללא המבט המכונן של הקולקטיב.
תהליך זה הוא מכאיב ומרשים בעוצמה כמעט בלתי ניתנת לעיכול כשהוא שקול למצב בו ילד, בהיעדר סביבה מאפשרת כמצע התפתחותי, נאלץ לגדל את עצמו, מכאן גם גודל ההישג ומכאן גם גודל השבר, האכזבה והחרדה.
חווית חוסר הנראות והסירוס של פרטים רבים כל כך שהזינו את התנועה ההתפתחותית של התהליכים החברתיים הובילו לכינון של מבנים חברתיים מפצים (בהעדר זולת או קולקטיב שיעשה זאת עבורם כפי שקורא במצב אידיאלי) שאפשרו בסופו של דבר לעצמיים שונים לקחת מקום ועל הדרך השאירו לא מעט צלקות כטבעם הטראגי של מאבקים. ההישגים של הוויה זו הם כמעט ולא נתפסים, הם חתומים על תהליכים מהפכניים במבנים חברתיים ששלטו במשך אלפי שנים בהוויה האנושית, מהפכות חברתיות במעמד האישה, בקהילות שונות, שחיטה של פרות קדושות אשר במשך דורות הקריבו את צרכיהם של פרטים וקהילות שלמות לשם תחזוקתם, בנייתן של אפשרויות זהותיות מורכבות ברמה הפרטית הקבוצתית והקולקטיבית ועוד הישגים רבים הם בעלי חשיבות אדירה בכינונה של אתיקה אנושית, אולם, להרגשתי השנים האחרונות מבטאות את הרדיקליות של התנועה ההתפתחותית מקוטב אחד שהחזיק קולקטיביות מסרסת של פרטים אל אינדיווידואליות מסרסת של קולקטיביות.

כטבעם של מבנים מפצים, כטבען של מהפכות, כטבעה של התפתחות המבוססת על טראגיות וחווית חוסר קשה, הם גוררים איתם מחירים וכיום למרבה הטרגדיה המתמשכת, ממש כהעברה בין דורית חברתית, נראה כי הגולם קם על יוצרו וכוח עצום שהוזן מדלק אתי מרגש ומרשים הפך כקורבן שהזדהה עם תוקפו ללא מווסת, מסרס, לא אתי בעליל ובעיקר מאיים לכבות את ניצוץ התקווה להמשך ההתפתחות האתית האנושית.

הרצון להוביל למקום אתי בו יינתן מענה חברתי לצרכי הנראות והאידיאליות של כלל הפרטים המרכיבים את הקולקטיב הוביל לשבר חברתי נוסף וחמור אשר אינו מצליח להתארגן כקולקטיב בעל זהות קוהסיבית, הוא למד להחזיק חוויה השרדותית, כואבת ובודדה המסתכמת במוטו הלוחמני: אם אין אני לי מי לי.


כשמנסים להקיש מהגות זו על תופעת המנהיגות, ותחת הנחת היסוד שלמנהיג יש אחריות אתית לרווחתו הנפשית של מונהגיו, הרי שבעת הנוכחית יכולה להשתמע המסקנה אשר רואה בציווי האתי להתכווננות אל האחר כדרישה קשה מדי למימוש לאור הוויתור על צרכי עצמי והעדר התגמול המאדיר. הרצון להיות סלב או כוכב או בעל אלפי עוקבים ולייקים הפך להיות מושא השאיפה של מרבית התרבות המערבית, ערכים בדמות התוצאה היא העיקר, המצוינות היא הערך המוביל והתמורה מגיעה מניצחון בתחרות על חשבון מי שלא סיפק את הסחורה או לא התאים את עצמו לסביבה המשתנה, הם השולטים בהוויה.

הנחת היסוד המפחידה בדמות "זה או אני או האחר" הינה התפתחות כנראה הכרחית לאור המצב החברתי הקודם, אך מהווה שינוי טרגי ורגרסיבי למוטו הקודם של אם אין אני לי מי לי. בעוד המוטו הקודם החזיק לקיחת אחריות אישית על גורלי וייאוש מהזולת שיסייע לי בכך, הרי שההקצנה הנוכחית הופכת את הזולת לא ככזה שאדיש למצבי, אלא כגורם המחולל את רעתי בכל תחום בעל חשיבות לכינון העצמיות שלי (גיאוגרפית, כלכלית, תרבותית דתית ג'נדריאלית, לאומית, עדתית ועוד ועוד).
צרכי העצמי שלי הם בהכרח על חשבונו של האחר וכמובן שגם ההפך, על כן כל שנותר לי לעשות הוא להעלימו במלחמת קיום חברתית אלימה חייתית ורוויית חרדה קיומית.


הסלב בתפקיד המנהיג החברתי החדש, הוא הדמות לחיקוי של השיח החברתי, הנראות היא כאמור מושא הערך וכאשר התוצאה תקבע את הקיום, הרי שהמהות, הדרך והערכים מקבלים חשיבות משנית אם בכלל. באופן הזה נרמסת הזולתיות ונדחקת מחוץ למעגל השאיפות הגלויות. כך מתרחקת האתיקה אט אט ממרכז הבמה החברתית מובסת מחרדה סביב נוכחות האחר ומהצורך המנופח לנראות והערכה שחוזרים לצערנו כיום אל האנושות כצונאמי של שנאה, כעס ותוקפנות.

המקום שבו לא מתאפשרת חוויה אחדותית מבלי שמשהו ירגיש מוקצה, רמוס, דחוי קורבן או לחילופין תוקפן, קיצוני, יהיר וכ' הוא האינדיקציה החזקה ביותר כי המנהיגות אינה מצליחה להחזיק שלם אחד. זהו הסימן שהגיע המקום בו נדרש אומץ הלב המנהיגותי שיעז להוביל למקום טרנספורמטיבי בהוויה השלטת, מקום שהוא מחוץ למבנה החברתי הקיים ואינו בתוך הרצף המוכר שבין הפרטי לקולקטיבי, מקום שכרגע לא נראה  אפשרי אולם קיים כחלום קמאי בתודעה האנושית מחכה לאחד שיבוא ויכונן אותו כילד הממתין לאחדויות עם הוריו. כולי תקווה שהבשילה השעה לשינוי שיצמיח את המנהיגות הבאה כשם שהפציעו לחברה: מרטין לוטר קינג, נלסון מנדלה, גנדי,  אולי גם גורבצ'וב ועוד רבים בהיסטוריה האנושית. מנהיג שיחזיק את האתיקה כמצפן המרכזי, יוביל  את החברה למקום בו תתעורר התקווה ועימה המצע לקיום שלם אחד שיאפשר  את מימוש הפוטנציאל האנושי הפרטי והקולקטיבי.


מאחר ואי אפשר שלא לחשוב על המנהיגות כמעצבת חברה ולא רק כתוצר שלה ארצה לטעון שאולי רק כאשר המנהיגות תדע ותוכל לוותר על צרכיה לטובת האחר כשהלה זקוק לכך, יוכלו המונהגים לעשות את אותו הדבר כלפי אחרים. אין כוונה וגם לא רצון לגרום למנהיג לוותר לגמרי על צרכיו הנרקיסיסטים הנדרשים הן ברמה האנושית הבסיסית ובוודאי בכדי להצליח להחזיק בעמדה מנהיגותית, יותר מזה, המונהגים אף צריכים את מנהיגם מואדר בהרבה מהמקרים, וזקוקים להיות מסוגלים להעריץ אותו לשם כינון עצמיותם כפי שילד צריך בשלבים מסוימים להעריץ את הוריו. אולם במקביל, על המנהיג לדעת לזהות ולכונן התייצבות אשר מרוקנת את עצמה מצרכי האדרה לשם כינונו של האחר, כהורה אשר אינו עושה שימוש בילדיו למימוש צרכיו הפגועים שלא סופקו. רק כאשר המנהיגות תצליח להתקיים ולכונן את עצמה עם צורך נמוך בהאדרה יוותר מקום גם לתהליכים עמוקים ואתים להוות מקור להזדהות. רק כאשר המנהיגות תצליח להיות מוזנת לא רק ממימוש צרכי הנראות שלה אלא ממימוש האתיקה וההנתנות לאחר, יוכלו גם המונהגים לכונן את עצמם באותו האופן. אני חש יותר ויותר כי זה צריך להיות חץ הצפון האנושי והמנהיגותי בתקופה זו  העומק, ערך התהליך ובעיקר האתיקה המכוננת את האחר צריכים להוות את הצפון שממנו תפתח הטובה.


הצורך להתחבר למשהו שהוא לא אני, שהוא מעבר לי, שהוא גדול מהאני הפרטי טבוע עמוק בדי אן אי האנושי ומלווה את ההיסטוריה מראשיתה, האחר כפי שהוא מקור לאיום כאשר אינו מכונן הוויה אתית הוא גם מקור לאמונה, לכוח, לזיקתיות ולערך, תשאלו כל אחד שהולך להופעה סוחפת ביחד עם עוד אלפי מעריצים, או קבוצת חיילים שעושה מסע מתיש יחד או קבוצת מתפללים בשיאו של חג. המפתח נמצא ביכולת של ההנהגה להתמיר את החרדה והתוקפנות המתעוררת מאיבוד המקום הפרטי לחמלה אמפטיה וראיית האחר כמכונן שלי ולא כאיום עלי, האחר כחלק ממני ולא אחר הנפרד ממני. בכדי שזה יקרה על המנהיג להיות בתנועה שבין נסיגה לעמדה המאפשרת לאחר לכונן את עצמו לבין תנועה קדימה שמאפשרת לאחר להיות מכוננת על ידו, כלומר להצליח לנוע בין מצב עצמי גרנדיוזי למצב עצמי זולתי. את האתגר הזה ניתן לתמצת בשכלול קטן של משפט הפתיחה של אמרסון ולומר:
GREAT LEADERS ARE WILLING TO BE LITTLE AND BIG WHEN NEEDED


עמנואל לוינס

עמנואל לוינס הפילוסוף הצרפתי יהודי, חבול ופצוע מטראומת השואה כתב על  הכלב בובי, בובי היה כלב עזוב שהסתובב במחנה העבודה בו שהה  כאסיר , בובי, כך כתב לוינס היה היחיד בסביבתם שאפשר להם לשמר את החוויה של היותם בני אדם, את מבטו הספונטני המתעורר של כלב הרואה את אדוניו , כונן גם בובי  למראה  האסירים עת חזרו מיום עבודות הפרך, היה זה מבט הפוך מזה הממית של הצורר הנאצי, צורר אשר ראה מולו תתי אדם וכך גם יצר אותם ככאלו במבטו. מבט צורר אשר הפך עם הזמן את האדם לכזה גם בעייני עצמו. למרבה האירוניה והטרגיות בעוד בני האנוש התנתקו מאנושיותם ופעלו באפקטיביות רבה נעדרת קמצוץ אתיקה היה זה מבטו האנושי והאתי של בובי שהשיב את חווית האנושיות לאסירים, מבט אנושי אשר אפשר לאותם אסירים לחוות את עצמם שוב כבני אדם, תתי אדם ששבו להיות קיימים כבני אדם, שכן כאלו הם היו בעייני בובי.

הסיפור המזעזע והכל כך נוגע ללב הזה מכתיב את העמדה האתית של לוינס שהבין שפילוסופיה ללא אתיקה יכולה להסתיים במתן לגיטימציה להגויות כמו הנאציזם ושמהפכות גם אם תכליתן מחזיקה באתיקה כשם שהנאצים כוון לשקם את העצמי הגרמני הפגוע ממלחמת העולם הראשונה, הרי שניתוק מרוח אתית המחוננת את התהליכים, השיח וההוויה החברתית, יכול להוביל למחיקת האנושות. באותו ההקשר ניתן לומר על הפוסט מודרניזם והמצב החברתי הנוכחי, כי חרף ההישגים האתים של המהפכה הפוסט מודרנית, אנו נמצאים כיום בהוויה נעדרת אתיקה, הוויה שעלולה להוביל לפגיעה קשה בקיום האנושי של החברה הישראלית. כולי תקווה כי לא נצטרך להגיע למקום הווייתי כל כך בלתי אפשרי בכדי להוליד מחדש את ההבנה הבנאלית אך הכל כך קשה למימוש של האחריות האתית של כל אדם בראיית האחר בריאתו והחייאתו האנושית. לוינס  מול צורר מנותק צלם אנוש נטול אנושיות ומוקף במוות נטול חמלה הוליד תפיסה שמסמנת לאנושות את  הבשורה הכל כך ברורה ,בשורה שמצווה עלינו לגרום לכך שכל בן אנוש ירגיש אדם ובכך שכל אדם יהיה אדם.

מאת: טל בן עמי, עו"ס קליני פסיכותרפיסט ויועץ לפיתוח מנהיגות
מייל: talbenami@hotmail.com