יום שלישי, 30 ביוני 2015

חשיפה עצמית redirect 301

חשיפה עצמית של המטפל בטיפול פסיכולוגי

הולכים לטיפול ולא יודעים עד כמה המטפל אמור לחשוף מעצמו?


5 עובדות על חשיפה עצמית של המטפל
  1. הגישות חלוקות בעמדתן כלפי חשיפה עצמית של המטפל ונעות בין שאיפה לאנונימיות מוחלטת של המטפל (כפי שהאמין פרויד) עד שיתוף מוחלט (כמו בגישה ההומניסטית המעודדת תחושת שוויון).


  1. הגישה העיקרית המשתמשת בחשיפה עצמית של המטפל ככלי טיפול היא טיפול  התייחסותי. אך עדיין, קיימים הבדלים משמעותיים בין תיאורטיקנים וזרמים שונים בתוך הגישה באשר לראייה שלהם בשימוש נכון של החשיפה העצמית של המטפל.


  1. חשיפה עצמית של המטפל מאפשרת למטופל להתייחס למטפל כאל אדם אמיתי, דבר המחזק את הקשר הטיפולי וכך מאפשר שינוי אמיתי. (על פי מחקרים רבים לא סוג הטיפול הוא המשפיע אלא טיב הקשר של המטפל והמטופל, ולכן יש חשיבות גבוהה בחיזוק הקשר הזה). מערכת היחסים הפתוחה הזו מקדמת פתיחות, חשיפה עצמית גבוהה יותר והיכרות טובה יותר של המטופל עם עצמו ומקדמת את פיתוח העצמי שלו.


  1. השאלה לגבי חשיפה עצמית של המטפל – אם רצויה ובאיזו מידה, תלויה במקרה. כל מקרה לגופו. זה יכול לקדם את הטיפול באותה מידה שיכול לפגוע בו. כך למשל, הבעת רגשות המטפל יכולות לעזור להבעת ועיבוד רגשות המטופל, אך כשהדבר נעשה במינון לא נכון יש סכנה לניצול הגבולות המטושטשים של הטיפול ע"י המטפל. (הסיכון קיים כמובן בכלים טיפוליים רבים נוספים, כמו בפירוש או בשתיקה).


  1. על פי מחקרים נמצא כי מטופלים מעדיפים חשיפה של תכנים מידיים ביחס לתכנים לא מידיים, למרות שהם כן מדווחים על היעילות של תכנים כאלו. כלומר, מטופלים מעדיפים לשמוע את התפיסות, העמדות והדעות של המטפל מאשר לשמוע על ההתנסויות שלו מחוץ לטיפול, למרות שבמצבים מסוימים הדבר כן תורם ואף יכול לעזור במעבר מחסום רגשי שלא היה ניתן לעבור בדרך אחרת. נמצא גם שחשיפה עצמית בכלל ושל תכנים מיידים בפרט מביאה לתפיסה חיובית של המטפלים את עצמם ואת המטפל.

כתבה: מור צח מוכתר

יום רביעי, 24 ביוני 2015

כפר הנוער מנוף | הרצאה של איתן טמיר

התבקשתי על ידי הנהלת כפר הנוער מנוף להרצות בפני בוגרי הפנימיה, במסגרת יום בוגרים ביוני 2015.
בימים אלה אני מצטרף בשמחה להנהלת כפר הנוער ומקווה לתרום שם ממה שלמדתי לאורך השנים, במקצוע ובחיים. 



איפה אנחנו היום בוגרי מנוף?


איך ניתן להגדיר בכלל בגרות? 

מה קיבלנו כאן, איש איש והמתנות שלקח אתו, להתפתחותו לאורך החיים?

הגעתי כנער לכפר הנוער מנו"ף לפני 26 שנים, מעיר מגוריי ראשון לציון, לאחר שנה וחצי של תלישות ונתק. 


עשרת החודשים בהם שהיתי בכפר הנוער מנוף חוללו בי שינוי רב עצמה בחיי, כפי שוודאי חולל גם אצלכם.

קשה להקיף את עושר הלמידה והצמיחה האישית בהרצאה קצרה, ולכן אנסה לתמצת את הדברים באמצעות שלושה מקרים, הלקח שהפקתי מכל אחד משלושתם וההשלכות שלהם על חיי: 


פגיעות

במהלך שהותי בפנימיה לימדו אותי שני מורים מצוינים, אחים, בני הכפר שיח דנון. מאזן עכאווי לימד מתמטיקה וקאסם אחיו לימד אנגלית. מאזן היה דמות מכוננת בחיי מנו"ף, כאיש חינוך רב עשייה וערכים אישיים מפותחים. אבל הוא היה גם אחלה גבר: את גמר מונדיאל 1990 ראינו אצלו בכפר, עם ארוחה על האש, אחרי שנדחסנו 9 נערים בתוך הסיטרואן BX שלו (את הצרים יותר מיקם מאזן בבגאז'...).
היה בינינו קשר מצוין וקרוב, מתובל בהומור חד. אך לקראת סיום השנה התפתח ביני לבין מאזן ויכוח, שאינני זוכר את תוכנו. אני זוכר רק שהייתי מתוסכל וכעוס ובלהט הדברים קראתי לו "ערבי מניאק". 

מאזן התכנס, יצא מן החדר במבט כעוס ואני נשארתי עם תחושה שעשיתי משהו לא נכון. למחרת, בבית הספר מאזן ביקש לדבר איתי לבד. "הדברים שאמרת אתמול פגעו בי, חשוב לי שתדע", כך אמר. 
אני זוכר שהאמירה הזאת שלו החלה לגלגל אצלי את גלגלי השיניים של ההתפתחות הפנימית. התנצלתי והתחבקנו. המקרה הזה הולך אתי עד היום.

כולנו כאנשים בוגרים נאלצים להתמודד עם פגיעות בחיי היום יום ולהשתקם מתוך הפגיעה כל פעם מחדש: בזוגיות, בהורות, בחברות ובעבודה. בחייו של האדם הבוגר והבשל עוברת הפגיעה דיאלוג פנימי, שיח בתוך הנפש, שמטרתו להגיש לצד השני חומר קומוניקטיבי שאפשר לתקשר אותו, ולא התנהגות שצריך להתחרט עליה. אצל חלקנו פגיעה מעוררת תגובה אימפולסיבית מתוך האגו הפצוע, חלקנו מרגישים קורבנות ואחרים מוציאים את הכעס בדרך פאסיבית ותוקפנית. 
מבחינתי, ההתייחסות של מאזן אלי כפוגע הייתה רבת ערך. במקום להתנכר, להתרחק, לנטוש, לנקום או להיהרס, הוא ניגש ואמר לי בכנות את אשר על לבו. הפגיעה, במקום להיות הרסנית, הפכה להיות מקרבת ומצמיחה.

כל שני וחמישי אני פוגש פגיעה. אני בטוח שגם אתם. 
השאלה היא לא אם אנחנו נפגעים או לא, אלא איך אנחנו מתקשרים אל האחר את הפגיעה וצומחים מתוכה להעמקה של היחסים ולא להריסתם. מאז למדתי לדבר על מה שאני מרגיש. לפעמים אני חוטא כמובן ונופל לדפוסים אחרים, פזיזים יותר, אבל השנים וההתנסויות פותחים מרחב להיסוס, להשהיה ולעיכוב תגובות שהתפרצו פעם באופן אוטומטי.
הפחד מפגיעה חוסם אנשים מלצמוח. האומץ לתקשר פגיעה ולברוא משהו חדש ביחסים מאפשר לנו להתחדש ולגדול.  

חלקיות

יצחק גבע, או "גבע", מורי האהוב, איש קפדן ורציני, הציע לי להשתתף בחידון עליית הנוער בנושא עלייה ב'. 
לא היה לי מושג במה מדובר ובהתחלה סירבתי. אבל אז הגיע גבע עם ערימה של ספרים שהביא בכמה נאגלות לחדר שלי, ואמר לי בחיוך: 
"יש לך 3 חודשים להתכונן...". 
הרמתי את האתגר והלכתי אתו. 
במהלך שלושת החודשים שחלפו קראתי בכל שעה פנויה על אוניות מעפילים, על מחנות באירופה ועל חלקים בהיסטוריה הציונית שלא הכרתי, וגם לא הכי עניינו אותי. עניין אותי האתגר, השאפתנות לנצח, להוכיח, להשיג את המקום הראשון בחידון. לא ראיתי שום דבר בעיניים, רק את הספרים והמאמרים שגבע הביא. שעות על שעות מירקרתי, שיננתי ושקדתי, הפכתי בדברים, תיקנתי, שיפרתי, בחנתי וזכרתי. הכל כדי להגיע למקום הראשון. אחרי חודשיים היה סינון ראשוני. עליתי לגמר יחד עם 11 מועמדים מפנימיות אחרות. 

אל החידון הגעתי כמו אנציקלופדיה של עלייה ב', אי אפשר היה להתקיל אותי. אני זוכר שנסענו בטרנזיט של הפנימייה לירושלים, כל הקבוצה שלי וגבע. התיישבתי עם המועמדים בתוך אודיטוריום ענק, ודן כנר הנחה את החידון. כל קבוצה עודדה את המועמד שלה, גם אצלנו: מאחורה, בסוף האולם אני שומע צעקות "בני יהודה! בני יהודה!". לא היה ספק שאלה המעודדים של מנוף... 

אבל אז הגיעה האכזבה. שכחתי משהו, שאלה קטנה שהורידה לי כמה נקודות. אחר כך התערער לי הביטחון ועניתי תשובה טיפשית שהורידה לי עוד ניקוד. בסיום, הגעתי למקום השלישי וירדתי מהבמה מתוסכל וכואב. 

אני זוכר את השיחה עם גבע אחר כך: "החוכמה היא לא להגיע למקום הראשון, אלא דווקא למקום השלישי, אחרי שניסית והתאמצת"
באותו יום זה פחות דיבר אלי, אבל אל מול כמה מהאכזבות המהדהדות שסיפקו לי החיים לאחר מכן, זכרתי תמיד את דבריו של גבע על חשיבותו של המקום השלישי: בצבא (גדוד ולא סיירת), באוניברסיטה, בזוגיות. 
הפרפקציוניזם זהה מבחינתי לאוזלת יד ולחוסר אונים. 
אין בו שום דבר טוב. 
כשאדם בוגר מגיע להתחרות בתחום שלו, ואני חי היום בתחרויות מקצועיות כאלו ואחרות, עדיף שיחשוב על מה יש לו לתרום ולא רק איך לנצח את האחרים. 
לשאיפה הנרקיסיסטית להיות מעל כולם אין גבול. היא יוצרת מצג שווא של הצלחה, אבל תמיד יהיה מישהו טוב יותר, או צעיר יותר, או מוכשר יותר, ומוטב להבין את זה כחלק מכללי המשחק של החיים. גם אם זכית, בתפקיד, באהבת אישה, בהכרה או בפרסום, חשוב כל כך לדעת שהזכייה היא לא לתמיד, היא זמנית כמו כל הסיפור הזה שנקרא חיים, היא מחייבת עמידה על המשמר ונכונות לרדת במטרה לעלות לאחר מכן שוב. אי אפשר להיות תמיד במרכז, על הבמה, ולקבל את כל ההזנה הרגשית שאתה צריך. יש חלקיות בחיים האלה וצריך להסתפק בקיים. 
בשבוע שעבר הנחיתי כפסיכולוג בחיפה קבוצה של פליטי תכניות ריאליטי, במסגרת סרט דוקומנטרי שצולם לערוץ 10. 
קשה לתאר כמה כואב לאנשים שהתפרסמו  בטלוויזיה ונאלצו אחר כך להסתפק ב-15 דקות של תהילה. 


תעוזה 

בתחילת השנה דילגנו, אחד השותפים לקבוצה ואני, מבעד לחלון באמצע הלילה ויצאנו לשזוף את עינינו בעיר עכו ובחופיה המרהיבים. הסתובבנו כמו טירונים שיצאו לאפטר, מרגישים את הרוח בפנים ונהנים כמו שנערים בני 15 נהנים מלילה לבן ומלא הרפתקאות. 
לא אלאה אתכם בפרטים, אך אציין שלאחר כמה שעות פגשה אותנו ניידת משטרה ונלקחנו לתחקור בתחנה המקומית. 
זה היה מתסכל - לא עשינו שום דבר רע חוץ מלברוח קצת מהפנימייה, והנה מחזירים אותנו לשם באוטו עם צ'קלקה. 

ציפיתי לתגובה חמורה של הרכז והמדריכים. אבל ההתייחסות הייתה דווקא שונה. הייתה שם כמובן ביקורת בעניין המשמעת והחומרה שבדבר, אבל היה גם חיוך של אמפתיה, הבנה וסליחה. 

דמיינתי אפילו קריצה... 

אז גם את התעוזה לקחתי אתי מכפר הנוער מנוף. החיים מכריחים אותנו לקבל החלטות מפחידות: ממעבר דירה, דרך פתיחת עסק ועד אפילו גירושים. 
השאלה תמיד נשארת פתוחה: מה היה קורה אילו הייתי בוחר בדרך השנייה במקום בדרך הראשונה... ואין תשובות כי מה שנבחר נבחר ואין דרך לסובב את מחוגי השעון לאחור. 
זה שמעז הוא זה שחי, זה שנמנע גוזר על עצמו לחיות בצל. 

דודו טסה שר: "עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה.." ואני אתו בעניין הזה. נהניתי באותו לילה, כמו בהרבה בחירות שהמשכתי לעשות בחיים, חלקן הניבו שמחה וחלקן הביאו חרטה, אבל מי שמתעקש לחוש את משב הרוח הנעים והמלוח של חופי עכו בשעה שלוש בבוקר חייב לקחת סיכון ולהעז.  

תודה רבה. 


איתן טמיר






יום חמישי, 18 ביוני 2015

איתן טמיר על פליטי ריאליטי

אני רוצה לשתף את קוראי הבלוג בתחושותיי לאחר יום צילום ארוך לסרט תעודה של ערוץ 10, בנושא התמודדות של פליטי ריאליטי והמחירים הנפשיים שהם משלמים לפני, במהלך ואחרי התהליך התקשורתי.
נכתבו כבר הררי ביקורות על המניפולציות הגסות המתקיימות בתכניות הללו, על הצייט גייסט התקשורתי שמציע שקיעה תרבותית בחברה המערבית כולה, על האופיום להמונים וגם כמובן על נפגעי התכניות עצמן. אבל טור זה מתמקד דווקא בהיבטים של טיפול קבוצתי והתהליכים המקבילים בינו לבין ה-setting של תכניות אלה.   
הסרט נעשה לטעמי ברמת מקצועיות מאוד גבוהה, וישודר במהלך הקיץ הקרוב בפריים טיים בערוץ. יוצרות ומפיקות הסרט איתרו כמה מועמדים שהסכימו להתראיין, אישית וקבוצתית, על מה שעבר עליהם לאורך הדרך. תפקידי כפסיכולוג היה להנחות תהליך קבוצתי לאורך שלוש שעות, שהתמקד במכנה המשותף בין המשתתפים, במפגש עם אחרים שחוו התנסויות דומות ושונות ובתיעוד של התהליך הדינמי שחווים פליטי ריאליטי לאחר סיום 15 דקות התהילה. 

בעבר הנחיתי קבוצת תמיכה לנפגעי תכניות ריאליטי, שהתגבשה באופן ספונטני על ידי משתתפים שביקשו לעצמם מרחב להתמודדות עם הקשיים שפגשו לאורך הדרך. דומני שהסרט יאמר היטב את דברו ואני כבר בציפייה לראותו (עודכן ב-אוגוסט 19: צפו בסרט מציאות נושכת)
ואולם, ישנן שלוש נקודות אחרות שאני מעוניין להאיר כאן, עליהן אני חושב מאז אתמול. הראשונה היא הנטייה של המשתתפים לשחזר יחסים מוקדמים (בעיקר מבית ההורים) במהלך המשחק בתכנית ריאליטי. השנייה היא המשאלה העמוקה לברוח מהמציאות הקיימת לטובת פנטזיה נרקיסיסטית מושיעה. השלישית היא ההשפעה העצומה של הצילום עצמו על התהליך. 


שחזור יחסים מוקדמים של נפגעי תכניות ריאליטי 

מנחים ומטפלים קבוצתיים מודעים היטב לתופעה של שחזור יחסים מוקדמים בטיפול קבוצתי, עם ההזדמנות "להיוולד מחדש" ולחולל חוויה רגשית מתקנת לאורך הזמן הקבוצה. ואולם, עוד בטרם ניתן יהיה לדבר על תיקון, קיים הכרח להיווצרות של תהליך רגרסיבי רב עצמה בקבוצה, שהתרחשותו מהווה תנאי לשינוי מתקן. 
למעשה, יאלום מכליל את הפוטנציאל לשחזור יחסים ותיקונם כאחד הגורמים המרפאים הייחודיים לטיפול קבוצתי. ביון דיבר על "כל האמהות הרעות שנפגשות בחדר", משמע שבהינתן עמימות מספקת והנחיה סמכותנית, ישליכו המשתתפים את תכני עולמם הפנימי על 'הרחם' הקבוצתי - את כאביהם, את חרדותיהם, את חסכיהם ובעיקר את משאלתם הקמאית לתיקון. 
מרתק היה לראות עד כמה גבוהה עצמת השחזור שחוו המשתתפים, ממש כמו בקבוצה טיפולית, במהלך צילומי התכניות. בכל אחת מהתכניות המדוברות, כמו "האח הגדול", "הישרדות", "הדוגמניות" ועוד, הצטרפו המשתתפים לקבוצה עם אנשים זרים ונאלצו להתמודד בתנאי חוסר ודאות וחוסר אונים עם התמקמותם במבנה הקבוצתי. כאשר מתווספות בתכניות הללו תחרותיות מובנית, הדחה של משתתפים אחרים וכריתת בריתות בשירות ההצלחה במשחק, מועצמת אף יותר הרגרסיה בקבוצה, תוך שהיא עוברת אמפליפיקציה והאצה גבוהות. 

המשתתפים מתארים שימוש בפיצול של האגו כברירת מחדל. רובם פיצלו בין 'האני' האמיתי שלהם לבין דמות טלוויזיונית שאמורה לספק את הסחורה ולנצח במשחק. השימוש בפיצול כמנגנון הגנה מעניין במיוחד כי הוא מעלה סתירה פנימית: מחד, ברור למשתתפים שהם מייצגים דמות טלוויזיונית אד הוק לתכנית, ומאידך רובם רואים את עצמם בדיעבד ככנים ואמיתיים בעת הצילומים. רוב המשתתפים נשענו על הזדהות עם התוקפן, בין אם נשמע זה בקולו בחדר "האח הגדול" ובין אם כפה עליהם תנאים תזונתיים ירודים ב"הישרדות".  
התבוננות על חייהם של המשתתפים במשפחות המקור עורר בי תחושה חזקה של משאלה לתקן את הדינמיקה הקיימת בתוכה גדלו. במלים אחרות, מעבר למשאלה החזקה להתפרסם, להרוויח כסף ולהצליח, מתקיימים התנאים המתאימים כדי לעודד את המשתתפים לבקש לעצמם גם שינוי בתפקידם המסורתי בבית. תהליכים אלו הביאו גם למפח נפש. תופעות כמו שעירות לעזאזל, חרם והדרה הופיעו אצל משתתפים ספציפיים, דווקא אלה שתפקיד הקורבן מוכר להם. הרי כדי לעבור את התהליך השפיר נדרש טיפול פסיכולוגי ולא תכנית ריאליטי רעבה לרייטינג. 





בריחה מהמציאות

משתתפים שמגיעים לתכניות ריאליטי, כך התרשמתי, מתמודדים עם משבר, אובדן לא מעובד, טראומה מהדהדת או דיכאון, ורואים בהשתתפות בתכנית מפלט פנטזמטי ממציאות קשה. פליטי הריאליטי שראיתי מדברים על תחושות שמזכירות התאהבות נרקיסיסטית, כזו שמפומפמת היטב על ידי ההפקה, על ידי תהליך מיון קפדני ועל ידי Build up של מתח רגשי שנבנה לקראת ההשתתפות. האנשים שפגשתי מדברים על שלוש נקודות בזמן:

  • לפני התכנית - סבל וכאב לא מעובדים.
  • לקראת התכנית ובמהלכה - גיבוש פנטזיה גרנדיוזית הולכת וגדלה על הזדמנות בלתי חוזרת לשינוי משמעותי שיקרה בחייהם.
  • לאחר התכנית: אכזבה, התפכחות והכרה בצורך למצוא את עצמם ולבנות את עצמיותם מחדש. 
יותר מכל הזכירו לי המשתתפים, ולא במקרה, התנהלות מנטאלית של מכורים - בעיקר מכורים להימורים. המשאלה העמוקה היא לפתוח דף חדש, לשים את הכל מאחור ולתקן את מציאות החיים הלקויה בה הם חיים. המפגש שלי איתם בקבוצה היה עם אנשים שהתעוררו מחלום, מאוכזבים ופצועים, אך שמחים באמת בחלקם בהווה. 

כוחה של המצלמה

מייקל אייגן מקדיש פרק בספרו "קשרים חבולים" לטיפול פסיכולוגי ולמצלמות. לי חשוב לציין כאן את התהליך המקביל שהתקיים בין הקבוצה שהצטלמה לסרט הדוקומנטרי לבין קבוצה שמצטלמת בתכנית ריאליטי. למצלמה יש כוח עצום. זה העומד מאחוריה, הבקיא, המחויך והמתורגל, הוא השולט הבלעדי במצטלמים. כמנחה קבוצה, נעתי בין תחושות של זעם כלפי "המצלמה" לבין משאלה לרצות ולעמוד בציפיות ממני. אני משער שכך מרגישים משתתפים בתכניות ריאליטי, הנעים בתנודתיות בין קצוות של כעס לריצוי, בין הזדהות עם התוקפן לבין הזדהות עם הקרבן.

עדכון 3.10.15:
בתכנית "בייק אוף ישראל", שתשודר בערוץ 10, נדרשים המועמדים לחתום מראש על ההצהרה הבעייתית הבאה:
 "כל מועמד ו/או משתתף בתכנית מאשר, כי ידוע לו, כי השתתפותו בתכנית טומנת בחובה שינוי באורח חייו, ניתוק מלא או חלקי ממקורות התמיכה הטבעיים שלו (משפחה, חברים, עבודה, לימודים) וחלק ניכר מהגירויים החיצוניים אליהם מורגל. כל אלו, בנוסף לאווירה התחרותית והחשיפה התקשורתית, עלולים להוות גורמי דחק משמעותיים. ככאלה, הם עלולים להוות רקע להתפתחות משברים נפשיים משמעותיים, ולעיתים אף פיסיים. בהחלטתו להשתתף בתכנית הוא מבטא בחירה אישית שמשמעותה הסכמה מודעת לחשיפה לסיכון זה".


תודה על הקריאה,

איתן טמיר

טיפול בתסמונת התשישות הכרונית

תסמונת התשישות הכרונית: כתיבה:   איתן טמיר , פסיכותרפיסט (MA), ראש מכון טמיר ; טוויטר | פייסבוק | בלוג |  Quara עריכה אחרונה: 2...